4th Of July

האמריקאים מאד מתגאים בפטריוטיות שלהם, מאד! כל ישראלי יודע שישראל בת 60, חבל שאי אפשר להגיד את אותו הדבר על העם המגדיר את עצמו כ"כפטריוט"... שאלתי כמה חברים שלי (יענו אנשים מלומדים עם לפחות תואר אחד) בת כמה ארצות הברית, ומספר התשובות היו כמספר הנשאלים. הייתה משהי ממש קרובה! היא זכרה את שנת הקמת המדינה אבל לא הצליחה לחשב כמה זה יוצא בשנים. אז בואו נוסיף שורה - עם פטריוטי אבל מאותגר מטמתית.
למקרה ואתם סקרנים, וכדי שייצא לכם קצת ידע מהבלוג - ארצות הברית חגגה 232 שנה ברביעי ליולי.
אם ברביעי ביולי עסקינן אז סיפור שהיה כך היה:
נראה לי שהתרגשתי מהרביעי ליולי יותר מהעם החוגג. בעצם יותר התלהבתי מהזיקוקים בהם אצפה בערב - הבטיחו מופע מדהים שאורכו חצי שעה של זיקוקים הכולל מוסיקה, מפלי מים, ירי משלושה מוקדים ומיליוני אנשים על גדות האיסט ריבר.
אך לפני כן נפגשתי עם כמה חברים (עמית, יאיר ומירב) לצהריים. בעודנו מפלסים את דרכינו בצ'יינה טאון, אוחזים בתיקים וביקר לנו כדי שלא יגנב, נזכרתי למה אף פעם לא נמשכתי לאזור הזה. צחנת הדגים ושאר מיני המאכלים, שלא נמנים על האהודים בקרב מה שאני אוהב, מילאו את חלל האוויר הדחוס והמסריח. כל שניה אסיאתי אחר מנסה למכור לך די וי די צרוב של סרט שרק עוד חודש ייצא לאקרנים או שעון רולקס "מקורי". למסעדה הגענו לאחר מסע בסמטאות צ'יינה טאון. את פנינו קיבלה המארחת בגרעפס אימתני תוך כדי שהיא משליכה את התפריטים לעברנו (יופי, כבר מעורר תאבון וחשק). כמיטב המסורץ הסינית את השולחן חולקים בצפיפות עם אנשים נוספים, כי ככה זה שם - צפוף. האוכל היה דווקא נחמד מאד (בשאיפה שבאמת אכלנו את הבשר אותו יחלנו לאכול). לאחר מכן היה לנו 4 שעות להוריד את האוכל עד הזיקוקים, אז הסתובבנו קצת באזור הדאון טאון.
שעת הזיקוקים הייתה 9:20, אז במקום לעמוד בצפיפות משעה 8 החלטנו ללכת לפאב אירי. שם פגשנו עוד חברים (קרן, לורן, וחברה של לורן שלא הוציאה מילה מהפה כל הערב ומאוחר יותר את אוסנת). לקראת השעה היעודה הלכנו לכיוון הטיילת, רק כדי להבין את גודל הצרה שמחכה לנו... אמריקאים ניחנו בסבלנות ורובם אם לא כולם כבר נעמדו יפה משעה 4 לתפוס את המקומות הכי טובים.
מה לעשות שאנחנו ישראלים וסוף התור לא יאה לנו?! השתשמנו במרפקים לפלס דרכינו קדימה, בעוד ההמון לא הכי שש לראותנו. מצד ימין עמדה שורת עצים שחצצה ביננו לנהר. היה ברור שאם לא נגיע לקדמת התור יהיה פה ברוך אטומי.באיזו שהוא שלב התפשרנו על האמצע, גם משהו. העצים מימין והמבט ישר קדימה בציפייה לזיקוקים.
9:20 - נשמעים בומים. הרבה בומים! לא רואים כלום. טעות בחישוב הזווית. הזיקוקים לא מלפנינו, אלא מאחורי העצים! אחורה פנה ומפלסים את דרכינו חזרה לסוף התור. נדחפים ורואים הבזקי אור מידי פעם. בסוף התפשרנו שוב על מקום שממנו ראינו רק מוקד אחד.
היה נחמד. לא יותר מזה. חצי שעה של זיקוקים זה קצת מייגע וממצה את עצמו אחרי 15 דקות. מוסיקה לא שמענו, מפלי מים לא ראינו אבל מה שכן - נרטבנו כי לא הפסיק לרדת גשם. הקהל האמריקאי אדיש - אין צעקות או שאגות שמחה, שירה ספונטנית או אפילו קריאות התפעלות. זה כמו בייסבול או כדורסל - עד שלא אומרים להם לעודד או לצעוק משהו, הם פשוט לא עושים כלום.
לאחר שהתרגשנו ומחינו דמעה בעקבות מופע הזיקוקים (אולי כי הצטערנו שלא ראינו את זה מהבית), הלכנו לבר/מסעדה דרום אמריקאית משהו בסט! פתחנו שולחן וחגגנו שם את עצמאותנו עד אמצע הלילה.
למחרת נפגשנו אותה החבורה מינוס לורן והחברה שלה שלא הוציאה מילה מהפה למסיבה מטורפת של אינפקטד משרום במועדון. היה מדהים!!
קיצור סוף שבוע מהטובים! מזל טוב אמריקה