טניס וביורוקרטיה אמריקאית

מסתבר שגם למשחק ספורט היתולי אין מנוס או מפלט מספר החוקים האמריקאי. הרי לא חדש לנו שכל דבר פה נעשה על פי הספר מבלי לסטוט במילימטר, אז למה כל כך הופתעתי מהקשיים שנערמו עליי כאשר רציתי לשחק קצת טניס?!
סיפור שהיה כך היה:
נפגשתי עם טל, שכנתי מחיפה וחברה קרובה שלי עוד מימי הצבא, פה בניו יורק הודות לפייס-בוק (או כמו שדידי קורא לזה פרצוספר). לאחר שיחה קצרה התברר שהעבר שלנו הרבה יותר מעמיק ממה שחשבנו. מסתבר שגם שיחקנו טניס יחד ולעיתים אף באותה הקבוצה! זה ישר הצית את החשק והרצון לעשות קאמבק מטורף ולנצל את ימי הקיץ החמים של ניו יורק כדי לשחק טניס. לפני שאני אמשיך רק משפט אחד של פליאה - תראו מה זה, טל ואני שכנים, שרתנו יחד בחיל הים, נסענו כל בוקר יחד לבסיס וגם התאמנו יחד בהולמס ועכשיו חיינו שוב מצטלבים בניו יורק. זה תמיד גורם לי לתהות איך זה קורה רק לישראלים ולא לאף אחד מלאום אחר?!
חזרה לטניס. מחבטים יש (סוף סוף אני שמח שהבאתי את המחבטים מהארץ! 4 שנים העלו אבק), בגדים יש, כדורים יש, יאללה אפשר ללכת למגרש! או שלא...
טל הלכה לשחק יום לפני המפגש שלנו כדי למנוע מראש אי נעימות. בכניסה למגרש הטניס בסנטרל פארק חיכה לה פקח טניס שביקש לראות את הנעליים שלה. מכיוון שלא היו אלה נעלי טניס אלא "רק" נעלי ריצה לא הירשו לה להכנס, אלא אם תקנה נעלי טניס. טל המסכנה ניגשה הישר לחנות הטניס הצמודה למגרשים ונפרדה מסכום לא קטן של 90 דולר.
לנוכח החוויה של טל החלטנו ללכת לשחק טניס במקום ציבורי ששם לא צריך את כל השטויות האלה (אה וסנטרל פארק תמיד מפוצץ אנשים וצריך להרשם מראש). הדרמנו ל"אלפבט סיטי" שנמצאת מזרחית לווילג' בין דלנסי ויוסטון (קיצור אזור לא סימפטי, אבל היה אור יום אז חצי צרה) כי שם טל שמעה שיש מגרשים. הגענו בשעה רבע ל5 ובכניסה בירך אותנו פקח הטניס המקומי... לאחר שציין כי המגרש הבא שמתפנה יהיה רק בשעה 7 אמר שצריך לתת לו את האישור כדי לשחק. אני אישרתי לטל והיא אישרה לי אבל לזאת התכוון המשורר.... מסתבר שצריך להוציא אישור רשמי של ניו יורק לשחק טניס!!! אישור עונתי עולה 100 דולר ואישור יומי עולה 7! זאת לא הבעיה.... רק 2 מקומות מחלקים אישורים אלו בעיר - בסנטרל פארק (רחוק מדי) ויוניון סקוור (למי יש כח ללכת עד לשם).... היינו נחושים לשחק אז טל פיזרה את שערה, ניגשה לשני בחורים והוציאה מהם 2 אישורים שהיו להם נוספים (כמובן ששילמה להם). חיכינו שעתיים על מנת לשחק אבל היה שווה את זה. הבעיה שזה עשה לנו חשק לשחק שוב! חזרנו לאחר כמה ימים לאותו המקום, הפעם מצוידים באישורים. הפקחית אמרה שאין מגרשים פנוים... לא ויתרנו וניצלנו את העובדה שזוג אחד איחר כדי לתפוס לו את המגרש. אני מוכרח לציין שבמשך כל הזמן הזה נעלתי נעלי ריצה ולא טניס! פה כתוב שזה אסור אבל למזלי לא בדקו.
אתמול כבר מאסנו לסוע למגרשים הרחוקים והחלטנו לשחק בסנטרל פארק. טל הגיעה בשעה 1 בצהריים כדי לשריין מגרש לשעה 6 בערב. הזכירו לה שנעלי טניס זה חובה וכך מצאתי את עצמי לוקח הפסקה של שעה מעבודה בחיפוש אחר זוג נעלי טניס זולות שבטח יראו אור יום 4 פעמים. כמובן שהפקח ביקש לראות את נעליי וגם ציינתי בפניו שזה חדש (הוא לא התרשם).
אין ספק שזה מתסכל - להשיג אישור, להגיע מוקדם לשריין מגרש, להציג נעלי טניס אה וכן - אסור לשחק יותר משעה!
אבל התסכול מתחלף להנאה צרופה ברגע שעולים על המגרש!

4th Of July

האמריקאים מאד מתגאים בפטריוטיות שלהם, מאד! כל ישראלי יודע שישראל בת 60, חבל שאי אפשר להגיד את אותו הדבר על העם המגדיר את עצמו כ"כפטריוט"... שאלתי כמה חברים שלי (יענו אנשים מלומדים עם לפחות תואר אחד) בת כמה ארצות הברית, ומספר התשובות היו כמספר הנשאלים. הייתה משהי ממש קרובה! היא זכרה את שנת הקמת המדינה אבל לא הצליחה לחשב כמה זה יוצא בשנים. אז בואו נוסיף שורה - עם פטריוטי אבל מאותגר מטמתית.
למקרה ואתם סקרנים, וכדי שייצא לכם קצת ידע מהבלוג - ארצות הברית חגגה 232 שנה ברביעי ליולי.
אם ברביעי ביולי עסקינן אז סיפור שהיה כך היה:
נראה לי שהתרגשתי מהרביעי ליולי יותר מהעם החוגג. בעצם יותר התלהבתי מהזיקוקים בהם אצפה בערב - הבטיחו מופע מדהים שאורכו חצי שעה של זיקוקים הכולל מוסיקה, מפלי מים, ירי משלושה מוקדים ומיליוני אנשים על גדות האיסט ריבר.
אך לפני כן נפגשתי עם כמה חברים (עמית, יאיר ומירב) לצהריים. בעודנו מפלסים את דרכינו בצ'יינה טאון, אוחזים בתיקים וביקר לנו כדי שלא יגנב, נזכרתי למה אף פעם לא נמשכתי לאזור הזה. צחנת הדגים ושאר מיני המאכלים, שלא נמנים על האהודים בקרב מה שאני אוהב, מילאו את חלל האוויר הדחוס והמסריח. כל שניה אסיאתי אחר מנסה למכור לך די וי די צרוב של סרט שרק עוד חודש ייצא לאקרנים או שעון רולקס "מקורי". למסעדה הגענו לאחר מסע בסמטאות צ'יינה טאון. את פנינו קיבלה המארחת בגרעפס אימתני תוך כדי שהיא משליכה את התפריטים לעברנו (יופי, כבר מעורר תאבון וחשק). כמיטב המסורץ הסינית את השולחן חולקים בצפיפות עם אנשים נוספים, כי ככה זה שם - צפוף. האוכל היה דווקא נחמד מאד (בשאיפה שבאמת אכלנו את הבשר אותו יחלנו לאכול). לאחר מכן היה לנו 4 שעות להוריד את האוכל עד הזיקוקים, אז הסתובבנו קצת באזור הדאון טאון.
שעת הזיקוקים הייתה 9:20, אז במקום לעמוד בצפיפות משעה 8 החלטנו ללכת לפאב אירי. שם פגשנו עוד חברים (קרן, לורן, וחברה של לורן שלא הוציאה מילה מהפה כל הערב ומאוחר יותר את אוסנת). לקראת השעה היעודה הלכנו לכיוון הטיילת, רק כדי להבין את גודל הצרה שמחכה לנו... אמריקאים ניחנו בסבלנות ורובם אם לא כולם כבר נעמדו יפה משעה 4 לתפוס את המקומות הכי טובים.
מה לעשות שאנחנו ישראלים וסוף התור לא יאה לנו?! השתשמנו במרפקים לפלס דרכינו קדימה, בעוד ההמון לא הכי שש לראותנו. מצד ימין עמדה שורת עצים שחצצה ביננו לנהר. היה ברור שאם לא נגיע לקדמת התור יהיה פה ברוך אטומי.באיזו שהוא שלב התפשרנו על האמצע, גם משהו. העצים מימין והמבט ישר קדימה בציפייה לזיקוקים.
9:20 - נשמעים בומים. הרבה בומים! לא רואים כלום. טעות בחישוב הזווית. הזיקוקים לא מלפנינו, אלא מאחורי העצים! אחורה פנה ומפלסים את דרכינו חזרה לסוף התור. נדחפים ורואים הבזקי אור מידי פעם. בסוף התפשרנו שוב על מקום שממנו ראינו רק מוקד אחד.
היה נחמד. לא יותר מזה. חצי שעה של זיקוקים זה קצת מייגע וממצה את עצמו אחרי 15 דקות. מוסיקה לא שמענו, מפלי מים לא ראינו אבל מה שכן - נרטבנו כי לא הפסיק לרדת גשם. הקהל האמריקאי אדיש - אין צעקות או שאגות שמחה, שירה ספונטנית או אפילו קריאות התפעלות. זה כמו בייסבול או כדורסל - עד שלא אומרים להם לעודד או לצעוק משהו, הם פשוט לא עושים כלום.
לאחר שהתרגשנו ומחינו דמעה בעקבות מופע הזיקוקים (אולי כי הצטערנו שלא ראינו את זה מהבית), הלכנו לבר/מסעדה דרום אמריקאית משהו בסט! פתחנו שולחן וחגגנו שם את עצמאותנו עד אמצע הלילה.
למחרת נפגשנו אותה החבורה מינוס לורן והחברה שלה שלא הוציאה מילה מהפה למסיבה מטורפת של אינפקטד משרום במועדון. היה מדהים!!
קיצור סוף שבוע מהטובים! מזל טוב אמריקה

סוף שבוע ניו יורקי

הזמן היחיד שיש לי להרגיש כמו תייר זה בסופי שבוע. חשוב מאד לשבור את שגרת העבודה כדי לחוות את מה שיש לעיר הזאת להציע. הנה תקציר של סוף השבוע - יום שישי פאב/בר (מישהו בכלל יודע מה ההבדל?!), שבת יום שלם של טיולים ואיקאה, יום ראשון ספורט בר ענק לראות את המשחק של ספרד-איטליה ומאוחר יותר הופעה חיה בסנטרל פארק של יעל נעים.

ועכשיו להרחבה:

טוב פאב זה פאב (שזה בידיוק כמו בר) אז לא צריך להרחיב יותר מדי.

ביום שבת יצאתי לשוטט עם ידידה מאמרסון ביום שכולו שטוף שמש וניחוח של קניות באוויר.

את היום פתחנו בחנות ארמאני (ארמאני אקסצ'יינג, אבל זאת עדיין איכות טובה מאד). היה ספיישל %70 כמעט על כל הבגדים. מיציתי את כל ארון הבגדים שלי כבר לאחר שבוע אז ניצלתי את ההנחות כדי לקנות עוד חולצות לעבודה. אנחנו מחויבים ללבוש ביזנס קאז'ואל ולכן זה גם מה שנרכש. הלכתי על בטוח - אותה חולצה רק בצבעים שונים. גם ככה הכל מיוצר בסין...

לאחר מכן הדרמנו לבאטרי פארק - אתר יפה המשקיף על גברת ליברטי. אומנם אני רואה אותה כל יום מהשרד, מברכת אותי לשלום כאומרת לי בוקר טוב, אבל עדיין מרשים לראות את הגברת הירוקה מהמזח. לעלות על אחת האוניות לפסל עצמו זאת התאבדות - ים של אנשים ותור אין סופי. גם ככה סגרו את הכניסה בגלל חשש ביטחוני (שקשה לי להבין מה בידיוק החשש) אז כולם תכלס מפליגים בשביל לצלם מקרוב את הפסל. אפשר לחסוך את הזמן ולהכנס לגוגל אימיג'ס.

הנסיעה לאיקאה הייתה בעצם ניצול הזדמנות. שבוע שעבר פתחו את הסניף החדש ומכיוון שהוא על קו המים פתוח למספר ימים (יענו להכרות) קו מוניות ימי היוצא מסאות' פורת דרך הים לאיקאה. אז איקאה היה סתם תירוץ בשביל להפליג חינם (ישראלי או לא) ולראות את מנהטן מהים. איקאה זאת חנות ענקית וקשה שלצאת בידיים ריקות. קניתי כמה פרטי רכוש לא מועילים ועציץ. הייתה לי תקרית של אי נעימות קלה. פעם אחרונה שביקרתי באיקאה הייתה שגרנו בקנדה, קיצור לא זוכר הרבה. על כל פריט רשום קוד הפריט. אף אחד לא תידרך אותי בכניסה שאת קוד הפריט שאתה רוצה לרכוש אתה רושם על דף ולאחר מכן מאתר את הפריט במחסן. אני לתומי הוצאתי את הפתקיות קוד משרוולי הניילון של כל הפריטים שמשכו את תשומת לבי... ועוד אמרתי לזאת שבאה איתי - ממש מצליחים ולנו יש מזל כי כל הפתקים שאני מוציא זה האחרונים שנשארו....בסוף עובד מתוסכל בא ורמז לי שלא כך השיטה.
בפנים קשה ללכת לאיבוד כי הכל מתוחם במסלול אבל אחרי חצי שעה אתה מת לצאת ופשוט לא יכול! חייבים לסיים את המסלול... מזכיר קצת צבא למען האמת. בכל מקרה שאתה מסיים את השעה הליכה (עם כאבי רגליים וראש) אתה חש את סיפוק העשייה בעודך רואה את סיום השביל, לא לפניי שנופלות פניך! עכשיו זה תור המחסן! כל מה שסימנת אתה עכשיו אוסף - עוד סיבוב של חצי שעה למצוא לאתר ולהוריד.... סוף סוף יש לך את הכל ואז.... רק מתחיל התור האין סופי לקופה. מזל שמוכרים נקניקיות בדולר וקומבו של שתיה ונקניקיה בשני דולר - זה קצת השכיח את התסכול והכעס (למרות שאכלנו בעמידה כי אלא אם אתה קונה כיסא אין סיכוי שתמצא מקום לשבת).
ההפלגה חזרה הייתה עם השקיעה - היה שווה את התקיעה של השלש שעות באיקאה. מהמזח ישר לסאבווי המצחין וחזרה לבית. אכן תייר בתפוח לעת סוף שבוע.
למחרת ראינו את היורו (משחק בינוני) ובערב מופע של יעל נעים. מידי יום ראשון יש במה מרכזית עם הופעות חיות חינם בסנטרל פארק. מי שלא מכיר אז לא נורא אבל היא שרה יפה מאד ואחרי 3 שירים פקעה סבלנותי והלכתי הביתה.
זהו, עוד שבוע מתחיל. מורידים את בגדי התייר ועולים על המדים של הביזנס כבן המקום.

המעבר לניו יורק

בלוג זה נכתב במקור בשבוע הראשון של יוני ונשלח במייל - עם המעבר שלי לניו יורק ולפני הרעיון של לפתוח בלוג.
הוספתי 2 תמונות של המשרד שלי.

המחשבה הראשונה שלי שיצאתי לאוויר הניו יורקי מהסאבווי הייתה – אוברוולמינג! (הלם למתקשים לתרגם לעברית). כמעט שבועיים עברו והתחושה עוד לא חלפה. זה קצת כמו הלם בקו"מ או שוק בצבא, רק במימדים של חיים וקיום יומיומי ואין מי שיצחק עליך כי רב האנשים כמוך.

לבוא לניו יורק כתייר זה לא כמו לבוא לניו יורק לעבוד. ניו יורק היא עיר שונה לגמרי למשהו שגר בה.
כתייר אתה נמשך למקומות קסומים בעלי עוצמה כמו טיים-סקוור. כ"מקומי" אתה מנסה לחמוק ממקומות אלו. כתייר אתה נהנה ללכת מעלה ומטה על השדרות של העיר. כ"מקומי" אתה רק מקלל את כל התיירים שמפריעים לך ללכת מהר מהר ועושים לך פקקים על המדרכה. כתייר אתה רוצה להרגיש בודד בים האנשים וכ"מקומי" אתה רק מחפש איך להרגיש שייך. קיצור 2 ערים שונות הניו יורק הזאת.

אם ניו יורק היא מרכז העולם, הרי שאני נמצא במרכז של מרכז העולם – מנהטן.
אם יוצאים מהמשרד ימינה מגיעים אחרי חציית כביש למייסיז – כלבו הדגל שמשתרע על בלוק שלם. הליכה של בלוק נוסף מביאה אותי לאמפייר סטייט בילדינג. הליכה של 6 בלוקים צפונה תביא אותי לטיים סקוור, וירידה לכניסה לבניין תביא אותי לפן-סטיישן.
ממרומי הקומה ה 25 של 1 פן פלאזה (שם הבניין בו אני עובד) מחלונות משרד שיבולת עריכת דין נשקף קו הרקיע המרשים העוצמתי של הדאון טאון. ליידי ליברטי, הלא היא פסל החירות, מברכת אותי כל יום בהיכנסי למשרד (אשקרה רואים אותה ממש טוב!). למביני ניו יורק ביניכם, אני נמצא על רחוב 34 בין השדרה ה 8 ל 7.

למען האמת ממש קל לברוח מכל ההמולה והרעש. הדירה שלי נמצאת בשכונה מאד שקטה ויפה באפר ווסט, צמוד לברודווי. אני מגיע למשרד כל בוקר תוך 20 דקות הודות לסאבווי האקספרס שעוצר לי ממש ליד הבית. הסאבווי לא כזה נורא אחרי שמבינים מי נגד מי. הלכתי לאיבוד רק פעם אחת לאחר שירדתי ברחוב 110 איסט במקום ווסט (רק באסה שזה היה ב 1 בלילה...).
את הדירה אני חולק עם עוד 2 שותפות – רופה ולורה. שתיהן למדו איתי באמרסון לתואר השני ולשלושתינו התמחויות באותו אזור של המיד טאון. סה"כ עברנו 8 אנשים מהתכנית שלי לניו יורק ואנחנו בקשר יום יומי. אחת מהן סינית נחמדה בשם מינמין מתמחה באמ טי וי. אתמול פגשתי אותה בבניין של אמ טי וי (ויאקום) שנמצא בלב טיים סקוור לארוחת צהריים בקפיטרייה של אמ טי וי שמשקיפה על הטיים סקוור!
נחזור לדירה. לקח לנו חודש למצוא דירה ובסוף מצאנו דירה מושלמת (בפוקס!!). המחיר יחסית זול לניו יורק (אבל עדיין יקר בטירוף הכל קנה מידה אחר), והמיקום כמו שציינתי מעולה. אומנם הדירה קטנה אבל בקושי נמצאים בה.

שגרת היום שלי זה עבודה – חדר כושר (חשוב מאד) – ארוחת ערב (עדיף בריא ועדיף בחוץ) והביתה לישון. וחזור חלילה. עוד לא יצא לי להעביר פה סופ"ש אז פרטים על שבירת השגרה בקרוב מאד והמלצות יתקבלו בברכה.

כבר עמוד שלם נכתב ועוד לא אמרתי מה אני עושה פה בכלל. אז למי שלא יודע בחרתי לעסוק בתחום מאד נישתי וייחודי במרקטינג שרק לאחרונה תופס תאוצה. זה נקרא ליגל מרקטינג. המילה מרקטינג מטעה קצת כי זה לא מרקטינג במובן המסורתי של המילה. הכוונה כאן לשירותי ייעוץ, מיתוג ופיתוח עסקי למשרדי עריכת דין. עולם השירותים רק עתה מבין שבעולם עם תחרות מתמדת וחופש בחירה לצרכן חובה מרקטינג כדי לשמר לקוחות קיימים, להביא לקוחות חדשים, ולבדל את העסק כדי שיהיה לו יתרון תחרותי. זה המון אסטרטגיה (בידיוק מה שאני אוהב!) והמון עצמאות (מה שאני גם מאד אוהב!) ואם מצליחים זה גם המון כסף (מה שכולם אוהבים!). תכלס לא למדתי את זה ואני לומד עוד ועוד כל יום ממורי ורבי – אני.
משרד שיבולת הוא המשרד השביעי (יש גורסים תשיעי) בגודלו בישראל, ויש לו שלוחה בניו יורק בה אני עובד. אף אחד מעולם לא עשה להם ליגל מרקטינג ככה שאין לי בידיוק ממי ללמוד.

לא אשקר, זה קשה. מאד. אבל לאט לאט אלמד ואצבור את אמונם של עורכי הדין שלהם מרקטינג נתפס כבזבוז זמן ואוכיח את נחיצותי. יש ימים בהם אני מתקתק על המחשב בלי סוף ויש ימים שבהם אין לי תעסוקה ואני כותב מכתבי חוויה מניו יורק (לא נעים).

חשבתי לסיים את המכתב עם משהו שהיה טבעי לפתוח אותו – הפרידה מבוסטון.
אחרי כמעט ארבע שנים ארזתי מזוודותי (יותר נכון נני ארזה לי – ממש לא הייתי מסתדר בלעדיה!!!) ונפרדתי מאחד הפרקים היותר טובים בספר חיי. בוסטון עיר מדהימה וככה היא תזכר בליבי. הצלחתי לסיים 2 תארים, לבסס מעמד בקהילה יחד עם הצופים ועם התכנית רדיו שלי ועוד, הפכתי לאוהד שרוף של הרד סוקס וראיתי אותם זוכים ב 2 אליפויות, ופשוט התאהבתי בעיר הזאת. לא היה קל לארוז, בעיקר את הזכרונות. אבל הדרך חזרה לישראל עוברת בניו יורק. זהו חברים, הרפתקה בת 4 שנים ששמה לימודים הסתיימה (בהצטיינות כמובן), ובפתח חוויה חדשה בניו יורק שנקראת התמחות סלש עבודה.

כושר רבותיי!

הרושם הראשון שהיה לי עם חדר כושר אמריקאי היה בבוסטון לפני קרוב ל 4 שנים. בעודי עומד על המדריכה ראיתי חדר כושר הממוקם בקומה השניה של מבנה בן שתי קומות, כאשר בקומה הראשונה לא אחר מאשר חנות Duncan Donuts!! לא זאת ועוד, כדי להגיע אל החדר כושר לא עולים חס וחלילה ברגל, אלא עולים בנעימים במדרגות נעות. אמריקה.

זכרון זה נחרט בזכרוני, והשבוע היה לי פלאשבק! אבל לפני זה הנה כמה מילים כדי להביא אותנו לנקודת הפלאשבק.

בקולג' יש מושג שנקרא freshman fifteen או בתרגום לשפת המדבר - סטודנט שנה ראשונה מעלה 15 פאונד (קרוב ל 7 קילו לדעתי). חישוב מהיר בראש - 3 שנים כפול 7 + תואר שני שזה בכלל מכה כי אכלתי בחוץ 2 ארוחות ביום במשך כל החודש האחרון = חדר כושר דחוף! לא שעליתי 21 קילו (יש התמתנות לאחר שנה בפסיעה המשתנה של השומן) אבל עליתי איזה 5 ק"ג להערכתי. לא נעים.

אמריקה זה גם עם של שמנים! גם אם אתה לא רוצה, רק מלהסתכל על כל השפע והמבחר אתה משמין. תוסיפו לזה שאני שונא לבשל וחסר סבלנות לקניית מצרכים רק מעלה את הסיכון לשומנים.

מהיותי בא מבית מסורתי-תזונתי יש מודעת לבריאות (אני ידוע שאני אוכל אוכל משמין ומגעיל, ואני יודע שצריך לעשות משהו לגבי זה). אי לכך ובהתאם לזאת נרשמתי כבר ביומי השני במנהטן לחדר כושר. חדר הכושר זאת בעצם רשת שנקראת New York Sports Clubs או בקיצור NYSC. מה שיפה זה שיש להם 27 סניפים במנהטן ואני יכול להכנס לכל אחד מהם בכל שעה שאחפוץ (ברור, הרי שילמתי 100 דולר לחודש לאחר הנחה!). למה זה יפה? כי ככה גם יוצא לי להרגיש כמו תייר - לגלות מקומות חדשים בעיר ולחוות חוויות שונות, במקום להיות במקום אחד ולהיות מקובע. שמתי לעצמי למטרה לבקר בכל אחד מהקלאבים עד סוף החודש הבא - עד כה מדובר בהצלחות.

הקלאב הראשי (לקסינגטון ו 86 סטריט) משתרע על פני 5 קומות וכולל בריכה וחדרי סטודיו לחוגים. לשם עוד לא הלכתי, אבל כן הלכתי לאחרים. למשל, הייתי שבוע שעבר בחדר הכושר שנמצא ברוקפלר סנטר. לתדהמתי בתוך חדר הכושר עצמו יש גרם של מדרגות נעות!! אין בכלל מרדגות רגילות, רק נעות!

פעם בשבוע אני עושה ספינינג (כמו שעשיתי 3 שנים בהולמס) בקלאב סנמצא בגרנד סנטרל. קלאב מאד מרשים שפתוח 24 שעות ביממה (מעניין מי מתאמן בשעה 3 בלילה...). ליד הבית שלי יש שני קלאבים (96 וברודווי, ו 62 וברודווי) ואם מתחשק לי להתאמן ישר אחרי העבודה אני יוצא מהשרד, הולך 5 בלוקים ומגיע לקלאב הממוקם בלב הטיים סקוור.

אבל הלקאב הכי יפה, שתכלס בגללו אני כותב את כל הבלוג, זה הקלאב ליד בניין האמפייר סטייט. זה לא סתם קלאב, זה מקום המפלט החדש שלי. הקלאב נמצא בניין אחד ליד האמפייר סטייט (רחוב 34 בין החמישית לשישית). לאחר עלייה במעלית מגיעים לקומה ה 25, שם נמצא הקלאב. מהחדר כושר עצמו נשקף ברוב הדרו הנוף המדהים של המיד טאון!! ואם מסתכלים למעלה רואים את האמפייר סטייט מזדקר אל מעל הראש (בניין ישר ומגעיל תכלס). המכונות ריצה וסטפרים כולם פונים כלפי חוץ כך שאפשר או להביט על הנוף או לצפות בטלויזיה מסך אישי (פה זה סטנדרט), ויש בלקון ארוך ויפה שם עושים את המתיחות ותרגילים בחוץ אל מול הנוף. אני מצרף תמונה של הנוף לבלוג כדי שתשתהו כמוני.

הייתי יכול להוסיף ולרשום כמה אני מתאמן, על מה, וכמה הורדתי כבר אבל בואו נסיים בטעם טוב עם נוף לטיים סקוור (התמונות המצורפות).

שיהיה לכולם, משני צידי הים, סוף שבוע מצוין

הסאבווי של ניו יורק

הבטחתי ולכן אני מקיים - פוסט מספר שניים!

אני יוצא מנקודת הנחה שאתם יודעים איך התגלגלתי לניו יורק ומה אני עושה פה (אם לא תכתבו בהודעות ואשמח לספר או להעלות את זה בפוסט נפרד). אחד הדברים היותר מפחידים בניו יורק זה הסאבווי (או שמא בעברית צחה - הרכבת התחתית), קל וחומר למי שמגיע כמוני מבוסטון, ועוד יותר קל וחומר (קליל וחמריר?!) למי שמגיע מחיפה ונסע בכרמלית.

הרבה סיפורי אימה וסטראוטיפים סובבים את הסאבווי. מדובר באי נעימות אחת גדולה על פניו. עצם הידיעה שחיי יסובו סביב גוש המתכת הנוקש כל יום מ/אל העבודה ובכלל לא הרגיעה את תחושת המעבר מבוסטון לניו יורק.

הנה כמה אנקדותות לשם השוואה:

הטי T (כך נקרא הסאבווי של בוסטון, שדרך אגב היה השני בעולם והראשון בארה"ב - קצת היסטוריה חברים), מורכב כולה מ 2 קרוניות, הבפנוכו צבוע בצבע ירוק נחמד וכולם נחמדים ומלאי שמחת חיים. כאשר הסלטיקס זוכים או הרד סוקס (בייסבול) נהגי הקרוניות מריעים ומודיעים את התוצאה, ואם יש למישהו יום הולדת הנהג קרוב לוודאי יסכים לשיר היום יום הולדת ויבקש משאר נוכחי הקרון להצטרף. כולם עם חיוכים בקרון, מברכים אחד את השני לפי שעת היום ונוסעים בנעימים בנסיעה איטית כמיטב המסורת הבוסטונית.

בניגוד גמור, הסאבווי המפלצתי מורכב ממאה קרונות ומתכת שמקרינה קרירות וקודרות - בחוץ וגם בפנים. אף אחד לא מעיז ליישר מבט, כולם בדיכאון ועם הראש ברצפה, רק מקווים שההומלס התורן שנכנס לקרון לא יעשה משהו שיגמר ברע. לא רק שיש הרבה קרונות, זה אף פעם לא מספק! מצטופפים כמו סרדינים בקרון המסריח ואז נדחפים החוצה אל צחנת התחנה.

פה הנהג לא ינהג כדרך ארץ ויספר גחמה או שתיים - הוא יבטא את הודעתו בשפה שרק מעטים מבינים, כאילו עושים לך דווקא כדי לדפוק אותך! רק אתמול למשל, תחנה לפני התחנה שלי הנהג מילמל משהו לא מובן והדבר הבא שאני רואה מהחלון זאת התחנה שלי חולפת אל מול עיניי... מסתבר שהרכבת הפכה לאקספרס ומכיוון שיש לך רק 2 שניות לפני שהדלתות נסגרות בפרעות אין מרחב תגובה! רק לקלוט לוקח 2 שניות ואז לפרש או יותר נכון לנחש לוקח עוד 10 שניות.

אבל חברים, השד לא כזה נורא. התרגלתי לסאבווי. חלפו שבועיים מאז שהגעתי ולמדתי להסתדר (מלבד התקרית אתמול ואחת שהייתה שבוע שעבר שבא הגעתי לרחוב 110 איסט במקום ווסט).

הסאבווי, כאשר הוא מגיע, מאד מהיר ויעיל ואומנם כל אחד לעצמו אבל יש כבוד לזולת.

בעיר שקצב החיים כל כך מטורף כמו ניו יורק, הסאבווי זה רק אמצעי להגיע ממקום למקום. אם הייתי צריך להגיע לעבודה בניו יורק עם הטי של בוסטון היה לוקח לי שעה אל מול העשרים דקות שלוקח לי עם הסאבווי.

בוסטון זאת בוסטון וניו יורק זה סיפור אחר לגמרי.

צריך לכבד את הסאבווי ואולי הסאבווי יכבד גם אותך.

פוסט ראשון - איזה לחץ!

לפני ארבע שנים לימדו אותנו בשיעור מבוא למרקטינג שלפתוח בלוג זה בגדר חובה - אם אין לך בלוג אתה לא קיים. מאז חלפו להם ארבע שנים ובלוגים הפכו לטרנד שיחד עם אתרי ה social networking רק ממשיך לתפוס תאוצה. כבר שלוש שנים שאני מרצה ומטיף לכולם כמה חשוב לפתוח בלוג - כדי להראות נוכחות, כדי ליצור קשר יותר אישי, כדי לתת הזדמנות לאנשים לתת לך פידבקים ועוד ועוד.

כמובן שהשאלה הטבעית המתבקשת היא - מדוע לא כתבתי בלוג עד היום אם כך?!

נראה לי שזה בגלל הפחד ממחויבות - לשבור את הראש במה לעדכן מידי שבוע או יום, החשש שיגמרו נושאי הכתיבה ואולי סתם כי בעולמנו יותר קל לדבר מאשר לעשות. מרב זה שחיכיתי כבר קשה להיות ייחודי ומקורי - איך אפשר לכתוב בלוג שיהיה שונה או יתבדל?

אני אנסה לכתוב בבלוג סיפורים וחוויות מנקודת מבט של בוגר מרקטינג טרי.

הפוסט הזה הוא לתעודה שאני מחוייב לבלוג ולכם הקוראים (בשאיפה שיהיו כאלו, אחרת יש לי אפשרות להתיר חוזה).

חלק נכבד מהבלוג זה אתם הקוראים. הפידבקים וההערות שלכם הם חלק בלתי נפרד ויתרמו, אז אנא אל תחסכו במילים כדי שגם אני לא אחסוך.

שיהיה לנו בהצלחה ונפגש בפוסט הבא